שואו מיי לאו צ'ה

שואו מיי לאו צ’ה הוא תה לבן מיושן מעלים בוגרים ופטוטרות. זהו אחד הפורמטים הפופולריים ביותר של תה לבן ישן: החליטה סמיכה וענברית, הארומה נעה לעבר דבש, פירות יבשים ועשבים חמים, והתה מתאים במיוחד לבישול על אש ולבקבוק תרמי.

1. סיווג ומקור:

• סוג: תה לבן מיושן.
• קטגוריה: תה לבן עלי (שואו מיי, Shòuméi) שעבר יישון (בדרך כלל 3+ שנים, לעיתים קרובות 5–7+ לפרופיל “מיושן” מובהק).
• מקור: לרוב פוג’יין (פודינג/גֶ’נגחֶה) כמרכזים קלאסיים, אך בשוק קיימים גם אזורים אחרים.
• קואורדינטות גיאוגרפיות: מוערך: 27° צפון, 119–120° מזרח (עבור אמות-מידה מפוג’יין).
• משמעות “לאו צ’ה”: “תה ישן”, עם שינוי ניכר בארומה ובטעם במהלך האחסון.

2. היסטוריה ומשמעות תרבותית:

• הקשר תרבותי: אם האמירה “אפשר ליישן תה לבן” חיה באמת בצורה המונית, היא קיימת בעיקר בשואו מיי. דווקא עליו קל לחוש את המעבר למתיקות “קומפוט”.
• שם:
  • 寿眉 (Shòuméi) — “גבות האריכות ימים” (דימוי תרבותי).
  • 老茶 (Lǎo Chá) — “תה ישן”.
• מדוע אוהבים אותו: שואו מיי מיושן בדרך כלל מעניק טעם נדיב במחיר סביר, וסולח על טעויות בחליטה יותר מתה על-בסיס ניצנים.

3. תיאור בוטני וחומר גלם:

• חומר גלם: עלה בוגר + פטוטרות (בהתאם למנה). משמעות הדבר:
  • יכולת מיצוי גבוהה;
  • מתיקות בולטת בבישול;
  • עמידות טובה לאחסון ממושך.
• זני תרבות: תלויים באזור; בקלאסיקה של פוג’יין — זנים “לבנים” ו/או אוכלוסיות שיחים מקומיות.
• גיל: הפרופיל האמיתי תלוי לא במספר, אלא בניקיון האחסון: יובש והיעדר ריחות זרים חשובים יותר מ”מדליית הגיל”.

4. טרואר ומאפייני גידול:

• טרואר האחסון חשוב מטרואר הגינה: עבור שואו מיי מיושן השאלה העיקרית היא — כיצד אוחסן. לחות וריחות זרים מקלקלים במהירות את הקטגוריה העלית.
• תנאים אידיאליים: סביבה יבשה ויציבה, ריחות נייטרליים, ללא התחממות יתר.
• כיצד הגיל מתבטא: 3–5 שנים — עומק דבשי-עשבוני; 7+ שנים — לעיתים קרובות מופיע קו “תמרים-וסוכר” (枣香) ומתיקות קומפוט סמיכה.

5. טכנולוגיית ייצור:

• טכנולוגיה בסיסית: קטיף → נבילה → ייבוש.
• יישון: אחסון למשך מספר שנים. עבור שואו מיי לעיתים קרובות קיימת כבישה — היא נוחה ותומכת בשינוי אחיד.
• ייצוב: לפני אחסון ארוך, היצרנים לעיתים עושים ייבוש/חימום קל (ללא חום חזק) כדי להפחית סיכון ללחות.
• צורה: תה רופף, עוגות, לבנים.

6. מאפיינים אורגנולפטיים:

• עלה יבש: כהה באופן ניכר מתה טרי; גוונים מבז’-חום ועד חום כהה.
• ארומה: דבש, פירות יבשים, תמר/צימוק, עשבים חמים, לעיתים עציות קלה.
• טעם: סמיך, מעוגל, מתוק; חמיצות מינימלית אם האחסון היה יבש.
• חליטה: ענברית, לעיתים עם גוון אדמדם.
• טעם לוואי: ארוך, “חמים”, קומפוטי.

7. הרכב כימי:

יישון תה לבן הוא שינוי הדרגתי (חמצון, פולימריזציה ועיצוב מחדש של פרופיל הארומה). חשוב להבין: השינויים המדויקים תלויים בחומר הגלם, בצורה (רופף/כבוש), בלחות ובטמפרטורת האחסון.

מגמות אופייניות לתה לבן מיושן:

• חליטה בהירה הופכת בהדרגה לחום-ענברי;
• תווים “ירוקים” טריים מפנים מקום לדבש, פירות יבשים, עשבי תיבול, עציות קלה;
• החמיצות החדה מצטמצמת, העיגול והסמיכות של הטעם עולים הודות לעלייה בכמות התרכובות הפנוליות הפולימריות וביכולת המיצוי;
• בתה עם עלים גדולים ופטוטרות (כדוגמת שואו מיי) מתבטאות ביתר שאת הפקטינים והמתיקות ה”קומפוטית”, במיוחד בבישול.

תה לבן מוערך בזכות עיבוד עדין: חומר הגלם כמעט ואינו עובר פגיעה מכנית וחום, ולכן בחליטה נשמרים היטב רכיבי העלה הטבעיים.

• פוליפנולים (כולל קטכינים): יוצרים פוטנציאל נוגד חמצון וחמיצות קלה.
• חומצות אמינו (לרבות L-תיאנין): אחראים למתיקות, רכות ולתחושת ה”אומאמי”.
• קפאין: בדרך כלל פועל בעדינות יותר מתה ירוק ואדום, אך הרמה תלויה בכמות הניצנים ובצעירות העלה.
• תרכובות ארומטיות: בתה צעיר נותנות ניואנסים של פרחי בר, חציר טרי, תפוח ירוק; בעת יישון עוברות לדבש, פירות יבשים ועשבים.
• פקטינים וסוכרים מסיסים במים: מחזקים את ה”משי” ועיגול הטעם (במיוחד בזנים עם שיעור גבוה של עלה ופטוטרות).

8. תכונות בריאותיות:

תה לבן מוגדר באופן מסורתי כמשקה בעל השפעה מעוררת עדינה ותכולה גבוהה של נוגדי חמצון. יחד עם זאת, תה אינו תרופה, ויש להתייחס בביקורתיות לכל “השפעה רפואית” מתיאורים שיווקיים.

תכונות שעשויות להיות רלוונטיות (במסגרת צריכה רציונלית):

• תמיכה נוגדת חמצון: פוליפנולים מסייעים בהפחתת עקה חמצונית.
• עירנות רכה ללא “התחממות יתר”: שילוב של קפאין ותיאנין נותן לרבים מיקוד מאוזן.
• תמיכה בעיכול: חליטה חמה נתפסת לעיתים קרובות כנוחה לאחר הארוחה (במיוחד תה לבן מיושן).
• חלל הפה: שתיית תה סדירה עשויה לתמוך בהיגיינה בזכות הפרופיל הפוליפנולי.

מגבלות:

• ברגישות לקפאין — עדיף לא לשתות תה לבן מאוחר בערב;
• במחלות מערכת עיכול והיריון — מומלץ לתאם את משטר הצריכה עם רופא.

9. חליטה:

• טמפרטורת מים: 90–100 °C (תה לבן מיושן בדרך כלל נפתח טוב יותר במים חמים).
• מינון: 5–7 גרם על 150–200 מל”ל לחליטות חוזרות; לבישול 2–3 גרם על 500 מל”ל.
• חליטות: 15–25 שניות בחליטות הראשונות, לאחר מכן האריכו. תה לבן מיושן טוב מחזיק 6–10 חליטות.
• בישול (רשות): מתאים במיוחד לשואו מיי ולבּאי מוּ דאן מיושן. שפכו מים קרים על התה, הביאו לרתיחה, לאחר מכן בשלו 3–8 דקות על אש נמוכה. כווננו לפי הטעם.
• דקויות: אם התה אוחסן זמן רב באריזה אטומה, תנו לו “לנשום” 10–20 דקות לפני החליטה.

הדרך הטובה ביותר לפתוח שואו מיי ישן: בישול או בקבוק תרמי. זהו אחד התותים ה”מטבחיים” ביותר: הוא מסתדר מצוין עם השרייה ממושכת.

10. אחסון:

יישון תה לבן אפשרי גם בצורה רופפת וגם בכבישה. המטרה העיקרית — סביבה יבשה ויציבה.

• לחות: הימנעו מרטיבות (לחות גבוהה = סיכון לעובש).
• אריזה: ליישון לעיתים בוחרים עטיפת נייר + ארגז/קופסה, או אריזה “נושמת”. לאחסון ביתי מותר גם לאטום הרמטית, אך אז התה מתיישן לאט יותר.
• טמפרטורה: טמפ’ החדר, ללא התחממות יתר ושמש ישירה.
• ריחות: ללא תבלינים וחומרי ניקוי בקרבת מקום.
• בדיקה: אחת לכמה חודשים כדאי לשלוט חזותית וארומטית בתה (במיוחד תה כבוש).

אם אתם קונים שואו מיי “ליישון”: בחרו תה ללא סימני רטיבות ואחסנו בנפרד ממוצרים ריחניים.

11. מחיר וזיופים:

שואו מיי ישן עשוי להשתנות משמעותית במחיר בהתאם לגיל ולמותג. אך הגורם הגדול ביותר — איכות האחסון.

**על מחיר התה הלבן משפיעים בעיקר: איכות חומר הגלם, קטיף ידני, תנאי מזג האוויר של העונה, מוניטין היצרן ו”נקיות” המוצא (כפר/הר ספציפי).

סיכונים אופייניים:

• החלפת חומר גלם (לדוגמה, “מחטי כסף” מניצנים גסים או מאזור אחר);
• תיבול (אם התה מריח כמו “בושם”, ונילין או פירות עזים — זוהי סיבה לחשד);
• ייבוש/קליית יתר (מסווה פגמי חומר גלם, נותן תווי אפייה ושבירות);
• אגדות שיווקיות במקום נתונים מובנים: שנת קטיף, אזור, זן השיח, טכנולוגיה.

מה מסייע בבחירה:

• מידע שקוף על חומר גלם ואזור;
• עלה יבש שלם, ללא אבק ופירורים;
• ארומה נקייה ללא עיפוש ו”מרתף” (עבור מיושן — מותר תו עץ-עשבוני רך, אך לא עובש).

איך להבחין בשואו מיי ישן טוב:

• ארומה חמימה ונקייה (דבש/פירות יבשים/עשבים), ללא עובש ו”מרתף”;
• חליטה שקופה, ללא עכירות;
• טעם סמיך, אך לא חמוץ.

12. עובדות מעניינות:

• שואו מיי מיושן — מהתותים הלבנים הטובים לחורף: הוא “מחמם” בטעם, אך נשאר רך.
• שואו מיי ישן לעיתים קרובות הופך ל”תה ביתי” במשפחות: מבשלים אותו, לוקחים בתרמוס, חולטים בקנקנים גדולים.
• דווקא על שואו מיי קל ביותר לצפות באפקט יישון התה הלבן: שינויים ניכרים כבר לאחר 1–2 שנים.

13. השוואה: שואו מיי ישן לעומת בּאי מוּ דאן ישן:

• שואו מיי: סמיכות מקסימלית, קומפוט/תמר, הטוב ביותר לבישול ותרמוס.
• בּאי מוּ דאן: מאוזן יותר, “גבוה” בארומה, קו דבש-עשבוני רך.
• בחירה: אם צריך “קומקום מחמם” — שואו מיי; אם רוצים איזון וארומה — באי מו דאן.

14. טעויות בחליטה ובאחסון:

אפילו תה לבן איכותי קל “להפוך לחסר טעם” בטכניקה.

• מים חמים מדי לזנים עדינים: תה על בסיס ניצנים (במיוחד יין ג’ן, Yín Zhēn) במים רותחים מאבד פרחוניות ונותן חמיצות קשה.
• חליטה ראשונה ארוכה: תה לבן נפתח בהדרגה; עדיף לעשות חליטות קצרות ולהאריך את הזמן.
• חוסר חום לתותים מיושנים וכבושים: להיפך, תה לבן ישן וכבישה צפופה לעיתים קרובות דורשים 95–100 °C, אחרת הטעם יהיה שטוח.
• אחסון ליד ריחות: תה לבן “סופג” במהירות מטבח, תבלינים וכימיקלים ביתיים.
• בלבול “טרי מול מיושן”: לצפות מתה ישן “ירקות אביבית” — טעות; ערכו בדבש, פירות יבשים ורכות סמיכה.

אם הטעם נראה ריק — נסו:

• להגדיל מינון ב-1–2 גרם;
• להעלות טמפרטורה ב-5 °C (או להיפך, להוריד עבור תותי ניצנים);
• לקצר את זמן ההשריה הראשונה ולתת יותר חליטות ברצף.

15. כבישה ויישון:

תה לבן — אחד התותים הסיניים הבודדים שקיים באופן המוני גם בצורה רופפת וגם בכבישה (עוגות, לבנים).

למה כובשים תה לבן

• נוחות אחסון ושינוע: פחות נפח, פחות פירורים.
• יישון אחיד יותר: בכבישה תה מתיישן לאט יותר ולעיתים קרובות יותר “מכונס”, כי העלה פחות בא במגע עם אוויר.
• טעם: לכבישה לעיתים קרובות יש צפיפות “קומפוטית” רבה יותר ופחות תווים חדים עליונים.

רופף מול כבוש — מה לבחור

• רופף עדיף, אם רוצים מקסימום ארומה כאן ועכשיו (במיוחד עבור תותים מבוססי-ניצנים וטריים).
• כבוש נוח יותר, אם מתכננים לאחסן, ליישן, לבשל או לשתות תה לעיתים קרובות בכמויות גדולות.

איך להפריד נכון תה מהעוגה

• השתמשו בסכין תה/מרצע דק ועבדו בשכבות, מבלי להפוך תה לאבק;
• אם הכבישה צפופה מאוד, ניתן לתת לה “לנוח” לאחר פתיחת האריזה 1–2 ימים במקום יבש ונייטרלי — העלה יהפוך גמיש יותר;
• השתדלו לשמור על חתיכות גדולות: כך הטעם יהיה נקי ורך יותר.

חשוב: כבישה אינה “משפרת תה” אוטומטית. אם חומר הגלם או האחסון גרועים, העוגה רק תשמר על הבעיה.

16. איך התה משתנה עם הזמן:

יישון תה לבן אינו חייב להיות “ארוך-עשורים”. אפילו בתנאים ביתיים שינויים ניכרים מוקדם למדי.

0–12 חודשים (מוגדר “שין צ’ה”)

• פרחים, דשא טרי, חציר – שולטים;
• חליטה בהירה;
• עדיף טמפרטורות זהירות והשהיות קצרות (במיוחד עבור יין ג’ן).

1–3 שנים

• הירקות הטרייה נעשית רגועה יותר;
• מופיע יותר דבש, קליפת פירות;
• הטעם מתעגל, החמיצות החדה מצטמצמת.

3–7 שנים (לעיתים קרובות מה ששוק מכנה “לאו צ’ה”)

• חליטה מתכהה במידה ניכרת לזהב-ענברי;
• קו הפירות היבשים עולה, מופיעים תווי עשבי תיבול ותבלינים;
• קטגוריות עלים (שואו מיי) “מתקומפוטות” במיוחד.

7+ שנים

• הפרופיל נעשה חמים ועמוק יותר: עשבים יבשים, עציות, תמר/צימוק;
• תה לעיתים קרובות מתאים מצוין לבישול.

תנאי אחד: אחסון יבש והיעדר ריחות. באחסון לח, “גיל” הופך לפגם (עובש/חמיצות).

17. איך לבחור מנה איכותית:

בבחירת תה לבן כדאי להבין מראש, איזה סגנון אתם רוצים: “שקיפות אביבית” (שין צ’ה) או עומק דבשי-פירותי (יישון). בהמשך — בדקו את המנה כמוצר של מקור, לא כאגדה יפה.

1) בדקו את הנתונים הבסיסיים

• שנה ועונה: תה לבן — משקה עונתי. “אביב” בדרך כלל עדין יותר בארומה, “קיץ/סתיו” — צפוף ועשבוני יותר.
• אזור ויצרן: לקלאסיקה מפוג’יין חשובים פודינג/ג’נגחה וכפר/עיירה ספציפי. לאזורים חדשים — אזור גידול ספציפי.
• קטגוריית חומר גלם: יין ג’ן / באי מו דאן / גונג מיי / שואו מיי (או מקבילה). זה ישר יותר מאשר “פרימיום” מופשט.

2) העריכו את העלה היבש

• שלמות: מינימום פירורים ואבק, גודל חלקיקים אחיד.
• אחידות: גודל וצבע שווים — סימן למיון יציב.
• ריח: נקי, ללא “מרתף”, רטיבות, כימיקלים וריח בושם חריף.

3) בדיקה מהירה בחליטה

• שקיפות החליטה: תה לבן טוב בדרך כלל נותן חליטה נקייה, לא עכורה.
• טעם לוואי: צריך להיות מתוק וארוך, ללא חמיצות לא נעימה ו”לכלוך”.

4) לתה לבן מיושן (לאו צ’ה)

• שאלו/בדקו, איך אוחסן התה (יבש, ללא ריחות);
• הימנעו ממנות עם עובש, חמיצות קלה, עיפוש — זה לא “תו רפואי”, אלא פגם אחסון.

העיקרון המרכזי: עדיף לבחור תה עם מוצא ברור וארומה נקייה, מאשר תה “מאוד ישן” עם היסטוריה לא ברורה.

18. מים וכלים:

איכות המים והכלים בולטת במיוחד בתה לבן: הוא עדין, וכל טעם “מיותר” מיד צף.

מים

• רכים או בעלי מינרליזציה בינונית בדרך כלל עובדים הכי טוב. מים קשים מדי “משתקים” את המתיקות והופכים את החליטה לגסה יותר, ומים דלים מדי במינרלים עשויים לתת “ריקנות”.
• אם אין אפשרות למדוד מינרליזציה, הסתמכו על עיקרון פשוט: מי שתייה, שטעימים בפני עצמם, בדרך כלל מתאימים גם לתה.
• ריחות מים (כלור, “פלסטיק”, מתכת) עוברים מיד לחליטה. פילטר או השהייה לעיתים פותרים את הבעיה.

כלים

• לתה לבן טרי (שין צ’ה) הכי טוב פורצלן או זכוכית: הם ניטרליים ואינם “גונבים” ארומה.
• לתה לבן מיושן (לאו צ’ה) מתאימים גם פורצלן וגם קרמיקה צפופה יותר. קנקן חרס אפשרי, אך עליו להיות ניטרלי ושטוף היטב — תה לבן בקלות קולט ריחות זרים.
• זכוכית נוחה, אם רוצים לראות את התפתחות העלה ולשלוט בצבע החליטה.

פרטים טכניים קטנים שבאמת משנים את הטעם

• חממו את הגָאיווָאן/הקנקן עבור תה לבן מיושן (עבור טרי — חימום מתון);
• אל תשאירו תה “צף” במים בין החליטות;
• אם התה כבוש — תנו לו זמן להתפרק ואל תלחצו את הגוש בסכין לאבק: פירור מחולט בצורה גסה יותר.

19. תקציר מהיר לחליטה:

להלן — הגדרה קצרה, שעוזרת במהירות “לקלוע לטעם” אפילו בלי ניסויים ארוכים. השתמשו בה כנקודת התחלה והתאימו בהמשך למנה הספציפית.

1) טמפרטורה

• תותי ניצנים ועדינים מאוד (סוג יין ג’ן): 70–80 °C.
• ניצן + עלים (סוג באי מו דאן): 80–90 °C.
• עליים וכבושים (גונג מיי/שואו מיי, עוגות): 90–100 °C.

2) מינון

• לחליטות: 5 גרם על 150–200 מל”ל — הכוונה אוניברסלית;
• אם הטעם ריק — הוסיפו 1–2 גרם; אם צפוף מדי — הפחיתו.

3) זמן

• התחילו עם 10–20 שניות, לאחר מכן האריכו;
• אם מופיעה מרירות — קצרו את ההשהיות הראשונות ו/או הורידו טמפרטורה.

4) מתי בישול מתאים

• לרוב — לתותים לבנים מיושנים ועליים;
• אם התה כבוש, בישול נותן פרופיל “קומפוטי” אחיד ומתיקות מקסימלית.

5) הטעות הנפוצה ביותר תה לבן או מחממים מדי (ומקבלים קשיחות), או לא מחממים מספיק מיושן/כבוש (ומקבלים ריקנות).

20. טעימה והערכה:

אם רוצים להשוות מנות ולהבין אזור/גיל, לעיתים כדאי לחלוט תה לבן “כמו בטעימה מקצועית”.

מיני-פרוטוקול (קאפינג ביתי)

1. קחו שתי מנות וחלטו אותן באותם כלים (שני גאיוואנים או כוסות זהים).
2. השתמשו באותם מים, מינון וטמפרטורה.
3. בצעו 3 חליטות: קצרה (10–15 ש’), בינונית (20–30 ש’) וארוכה (45–60 ש’).
4. רשמו 5 פרמטרים: ארומת עלה יבש, ארומת חליטה, טעם, טעם לוואי, תחושה בגוף (צפיפות/עפיצות/“משי”).

על מה להסתכל

• ניקיון: כל תו מעופש, חמוץ, “מאובק” בדרך כלל מעיד על בעיות אחסון או חומר גלם.
• דינמיקה: תה לבן טוב משתנה יפה מחליטה לחליטה; טעם “שטוח” לעיתים קרובות סימן למנה בינונית.
• מתיקות ומרירות: תה לבן יכול להיות עפיץ, אך מרירות לא צריכה לשלוט.
• מגע: במנות עוצמתיות יש תחושת “שמנוניות” או “משי” — אל תבלבלו עם מרירות.

פרוטוקול כזה אינו מחליף הערכה מקצועית, אך במהרה מלמד להבחין: חומר גלם, טכנולוגיה ואיכות אחסון.

21. עם מה לשתות ומתי:

תה לבן בדרך כלל נשמע הכי טוב בסביבה “שקטה” — ללא תבלינים חזקים ומזון מבושם וכבד.

• תותים לבנים טריים (שין צ’ה): טובים עם פירות (אגס, תפוח), ביסקוויטים קלים, אגוזים, גבינות רכות. כמו כן מעולים כ”תה בוקר” — מעוררים בעדינות.
• תותים לבנים מיושנים (לאו צ’ה): הרמוניים במיוחד עם פירות יבשים, מאפים חמים, קינוחי אגוזים, דייסות; בחורף שותים אותם לעיתים קרובות כ”תה מחמם”. שואו מיי בבישול — כמעט “קומפוט”, הוא מתחבר לאוכל הביתי.
• מה מפריע: מנות חריפות, שום/בצל חזקים, תבלינים עזים וקינוחי קרם מתוקים מאוד — הם בקלות “חוסמים” את הארומה העדינה של התה הלבן.

22. שאלות נפוצות:

מדוע תה לבן נקרא “לבן”?
בגלל הפלומה הלבנה על הניצנים ודימוי חומר הגלם ה”בהיר” הכללי, וגם בזכות טכנולוגיה רכה (נבילה וייבוש ללא קיבוע ירק).

האם אפשר להרתיח תה לבן?
תה ניצנים טרי עדיף לא להרתיח. לעומת זאת, תותי עלים ומיושנים (במיוחד שואו מיי ובאי מו דאן ישן) לעיתים קרובות נהדרים כשהם מבושלים או בתרמוס.

במה תה לבן שונה מירוק?
המרקר הטכנולוגי העיקרי של תה ירוק — שלב 杀青 (shāqīng), שעוצר את האנזימים ומקבע “ירקות”. בתה לבן שלב זה בדרך כלל אינו קיים: הטעם נוצר בעיקר על ידי נבילה וייבוש.

האם תה לבן תמיד “רך” בקפאין?
לא תמיד. תותי ניצנים יכולים להיות מעוררים למדי. הרכות לעיתים קרובות קשורה לאופן שבו קפאין נתפס בשילוב עם תיאנין והפרופיל הכללי של החליטה.

איך להבין שהיישון “נכון”?
יישון טוב — זהו ארומה נקייה דבש-עשב/פירות יבשים ללא עובש וחמיצות, חליטה שקופה וטעם מעוגל.

לסיכום:

שואו מיי לאו צ’ה (寿眉老茶) הוא התגלמות הזמן בכוס, שכל שנת יישון מוסיפה פן חדש ללוח הטעמים. מתווי דבש ועד למתיקות תמרים, מעשבים חמים ועד לסמיכות קומפוטית חמימה — תה זה מספר סיפור של המתנה סבלנית ואחסון קפדני. הוא אידיאלי למי שמחפש משקה מחמם לערבי חורף ארוכים, מעריך עומק ועשירות טעם, אוהב להתנסות בבישול ואינו נרתע מחליטה ענברית וסמיכה.

השואו מיי המיושן — הוא תה-מלווה, סולח על טעויות בחליטה ומשתף בנדיבות במתיקותו. הוא טוב באותה מידה בתרמוס בוקר בדרך לעבודה, ובערב בקנקן לכל המשפחה, ובגונג פו צ’ה מדיטטיבי לחובבים. זהו המקרה הנדיר שבו נגישות אינה פירושה פשטות — מאחורי המחיר הדמוקרטי מסתתר עולם עשיר של השתנויות, שבו טבע העלה ואומנות האחסון יוצרים משקה המסוגל להפתיע מחליטה לחליטה.